באופן עקרוני, על פי התקנות, סמכותה של הוועדה הרפואית לעררים, במקרה בו הגיש הנפגע ערר על דרגת הנכות שנקבעה לו בוועדה מדרג ראשון, הינה מאוד רחבה והוועדה רשאית לכאורה גם להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לנפגע, כאשר התרשמה כי הנכות הקיימת לו נמוכה מזו שנקבעה לו על ידי הוועדה מדרג ראשון ושעליה ערער. זאת, אף אם המוסד לביטוח לאומי לא הגיש ערר על קביעת הנכות.
בפועל הגבילה הפסיקה סמכות זו והוועדה לעררים אינה רשאית להפחית את דרגת הנכות לנפגע, בכל מקרה בו עומד עניינו בפניה ועל הפסיקה העדכנית של בית הדין לעבודה ושל בג"ץ, הוועדה אמנם רשאית להפחית לנפגע את אחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, אף אם הביטוח הלאומי לא ערער על קביעת הנכות, אולם בטרם היא עושה זאת, חייבת הוועדה לעררים ליידע את הנפגע על כך שהיא שוקלת להפחית מדרגת נכותו כפי שנקבעה על ידי הוועדה מדרג ראשון; זאת, על מנת לתת לנפגע אפשרות להשמיע את גרסתו ב עניין, לרבות הבאת מסמכים וחוות דעת רפואית במטרה להתגונן מפני האפשרות שתופחת נכותו.
בהתאם, נהוג כיום, במסגרת ועדות המוסד לביטוח לאומי, כי במקרים ועדה לעררים דנה בערר שהגיש נפגע ושוקלת, לאחר בדיקתו, להפחית את שיעור הנכות שנקבע לו על ידי הוועדה מדרג ראשון, הוועדה מודיעה לנפגע בע"פ או בכתב, כי היא שוקלת להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לו ובהתאם, עומדות בפני הנפגע שתי אפשרויות: האחת, לטעון טענות בפני הוועדה בעניין דרגת הנכות ולהביא אסמכתאות, על מנת לשכנע את הוועדה שלא להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו; השניה, להודיע לוועדה כי הוא חוזר בו מן הערר. במקרים כאלו, במידה והנפגע מודיע לוועדה על כך שהוא חוזר בו מן הערר – נותרת על כנה דרגת הנכות שנקבעה לו על ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון.
